בעבר, נקראה הקהילה האתיופית "ביתא ישראל", והיא קיימה אורח חיים עם קשרים ליהדות ולתרבות היהודית ממקום מושבה באזור חבש, אשר היתה חלק מהאימפריה החבשית והאתיופית.
מאחר והיא ישבה באזור מרוחק מקהילות יהודיות אחרות ובפרט מהקהילות שקיימו יהדות רבנית, הרי נוצרו עבור העדה האתיופית מנהגים אחרים ממה שהיה מוכר בקרב יהדות התפוצות. חלק מאותן מסורות ומנהגים שרדו עד היום.
מחיים באתיופיה ועד העלייה לארץ
כאמור, יהדות אתיופיה על פי הערכות נוצרה ממקורות שונים ובמהלך השנים, הצליחה להשתלב בדרכים שונות בחיים המקומיים, כולל בחיי הממשל, העסקים ואף שירותו בצבא המקומי. חלק מהיהודים אשר ישבו באתיופיה, העדיפו דווקא להימנע מכל מגע עם הגויים ולנסות לשמר את חיי הקהילה.
במהלך המאה ה-19, בפרט בשנת 1862, היה ניסיון לעלות לארץ ישראל אך הוא כשל ורבים מבני הקהילה נספו בדרך. עם השנים, בדומה לשאר הקהילות שהתגוררו באתיופיה, הרי שגם היהודים נאלצו להתמודד עם בצרות, מלחמות, וכן עם מגיפות שונות.
בסוף שנות השבעים של המאה ה-20, החל להיות מופעל לחץ על הממשלה הישראלית לעלות ארצה את היהודים שחיו באתיופיה, זאת אחרי שנים רבות בהן הממשלות הישראליות התנגדו לכך, גם בטענה שרוב בני הקהילה אינם יהודים וכן בטענה שאי למדינה אפשרות לעלות אותם. לכן בשנים ההם העלייה נעשתה על ידי בודדים ובדרך כלל במסווה.
בסוף שנות השבעים, הוחלט להוסיף את קהילת ביתא ישראל לחוק השבות וכך התאפשר תחילה איחוד משפחות, אך שלב זה נעצר בעקבות התנגדות של הממשלה האתיופית. העליות הגדולות נעשו במסגרת מבצעים שונים בחסות המוסד, החל ממבצע אחים בשנת 1979, והמשך במבצע אליהו, מבצע משה, מבצע פדיון שבויים ומבצע שלמה בתחילת שנות התשעים. במבצעים הנ"ל עלתה רוב הקהילה היהודית, מלבד אלה המוגדרים כבני פלשאמורה ונשארו באתיופיה. בסך הכל, עלו לארץ למעלה מ-120 אלף יהודי אתיופיה.
לצערנו, במהלך השנים השתרשה גזענות כלפי אתיופים, עקב צבע עורם והטענה שהם אינם משכילים מספיק, אשר הביאה ללא ממעט תסכול וכעס ואף הפגנות סוערות אשר ביקשו לשנות את המצב, הן בקרב הממסד והן בקרב הציבור. אין ספק שיש עוד הרבה מקום לתיקון בהיבט זה.
